שבעה ימים בפרובנס והריביירה הצרפתית

פרובנס בשבעה ימים – האמנם? ככה די בספונטניות החלטנו אני והאיש שלי לנסוע לפרובנס...באוקטובר, כשמזג האוויר כבר לא כל כך חם אבל עדיין לא חורפי... בחרנו לטוס לניס, ומשם להתחיל מסע מעגלי פחות או יותר , מתוך ידיעה שניאלץ לוותר על אתרים מומלצים רבים מפאת קוצר הזמן שעמד לרשותנו.. הגענו בשעת לילה מאוחרת לשדה התעופה, אספנו את הרכב מחברת ההשכרה , ושמנו פעמינו למלון איביס שנמצא ממש קרוב לשדה...המלון ממש פשוט ולא מרשים, אבל נוח למי שרק רוצה להעביר את הלילה... תובנה שהתבררה לי באותה נסיעה – לא להתפתות לעשות השלמת ביטוח דרך האתר שבו הוזמן הרכב. חברת ההשכרה תציע בדלפק – שדרוג לביטוח הבסיסי בתוספת תשלום כמובן , ועל פניו נראה שבמקרה הצורך קל יותר להפעיל אותו מאשר לקבל שירות מגורם נוסף שאינו חברת ההשכרה... היום הראשון – לאחר ארוחת בוקר סבירה, שמנו פעמינו לכיוון אקס אן פרובנס. בדרך עצרנו בכפר בשם ביו – כפר קטן ופסטורלי, ובו מוזיאון יפהפה שמוקדש ליצירתו של האמן הצרפתי לז'ה. הקירות החיצוניים מחופים בעבודת פסיפס פרי תכנונו של לז'ה ובסגנון הכה אופייני לו... .מזג האוויר מאיר לנו פנים...אנחנו עוצרים בחניה למרגלות החלק העתיק של הכפר. עלייה תלולה ברגל לכפר מוליכה אותנו הישר לתוך שוק פשפשים של יום א'. חגיגה לעיניים. אנחנו ממשיכים בנסיעה בכביש האיטי והמתפתל בינות כרמים ומגיעים לאקס. המלון הקטן והרומנטי שלנו (כך לפי האינטרנט) נמצא ממש במרכז העיר, מה שמחייב אותנו להחנות את הרכב בחניון המצוי במרחק של כ 10 דקות הליכה... החדר צפוף עד כדי מבוכה...בקושי אפשר להסתובב סביב עצמך וצד אחד של המיטה פשוט צמוד לדלת של חדר מקלחת/שירותים... ניחא. אולי בגילנו זה יתרון. לפחות למי שישן בצד הנכון של המיטה. אבל מה שבאמת עזר לרומנטיקה זו העובדה שבאותו היום לא היו מים חמים במלון, תקלה. אחרי מקלחת קרה נצמדתי לעמוס כמו שלא נצמדתי בחיים. העיר עצמה לא הותירה בנו רושם כה עז כפי שתואר בספרי המטיילים ובמיוחד בספר "שנה בפרובנס"...היה זה יום א', הכל היה נראה מנומנם עד כדי נטוש בשעות אחר הצהריים ערב שבהן הסתובבנו בעיר. לא היה זכר להמוני סטודנטים ובמיוחד סטודנטיות אופנתיות שהיו אמורות לגדוש את העיירה ובתי הקפה שלה. הקדשנו כשעה לביקור במוזיאון לאמנות. אחרי הכל מדובר בעירו של הצייר סזאן. בעוד עמוס ממתין לי על ספסל בחצר החביבה של המוזיאון, אני מבקרת בתערוכה מעניינת של אמנית בשם פביין וורדייר. היא מציירת במריחות עזות, באמצעות מברשת שמזכירה מטאטא גדול במיוחד. העבודות נעשו בטבע, בארצו של סזאן כשהיא צופה כמוהו בהר סנט ויקטואר. התוצאה, ציורים גדולים מאד , מופשטים, עזי מבע וצבע. משם פסענו הלוך ושוב בשדרה הראשית ה" קורס מיראבו" שהייתה כאמור די שוממה, וספרנו מזרקות..... המזרקה היפה ביותר אגב, הייתה ממש ליד המלון שלנו בכיכר ארבעת הדולפינים, ואכן המזרקה היא של ארבעת הדולפינים...מוטיב שחוזר על עצמו במזרקות אחרות בפרובאנס. היום השני: אחרי ארוחת הבוקר במלון שמנו פעמינו לכפר מקסים ומתוייר בשם דה בו דה פרובנס, המצוי בחבל ארץ שנקרא האלפיי – בפסגה של הכפר, היכן שנמצאות חורבות המצודה שהיוותה את הבסיס של הכפר - ניתן לצפות בעמק שסביבו. רוח המיסטראל מאיימת להעיף אותנו אל התהום...הכפר הוקם כמצודה של משפחת בו ויש בו בית קברות קטן ומקסים,. פסלי מתכת גדולים של דמויות שטוחות, מפוזרים בכל רחבי הכפר, מכערים לדעתי את הנוף. אנחנו מתיישבים לאכול צהריים בקרפרייה קטנה ומקסימה – לה ג'רדין דה דליסס.. מצטיידים בקרם ידיים טבעי , באחת מני רבות של חנויות הגודשות את סמטאות הכפר ומבוססות על מוצרים אורגניים. אני בחרתי בזה שיש לו איור של חמור, האם זה מרמז על משהו? אני מתפתה לקנות בובת חרסינה מאוסף בובות של דמויות כפריים בני פרובנס – לסוג הזה של הבובות קוראים סנטוס... יש לי תירוץ טוב, אימא ביקשה שאביא לה "משהו יפה" . אז הבאתי...... אנחנו שמים פעמינו ליעד הבא : הכפר סן רמי דה פרובנס... עוד כפר אופייני עם סמטאות צרות ,בכפר הזה מצוי גם בית החולים שבו התאשפז ואן גוך ויצר במשך כשנה. ויתרנו על הביקור בבית החולים ,....לעומת זאת כנסיית סנט מרטין הנמצאת ברחוב הראשי של סנט רמי דה פרובנס ממש שווה ביקור. הכנסייה הגותית קלאסית מהמאה ה-14 מתהדרת בעוגב גדול (מאד צבעוני - מזכיר מכונת מזל מלאס וגאס) ציורי קיר, פסלים של מריה ותינוקה, פסלי קדושים , פסל של ישו פסל ועוד. חלק מהקירות מתקלפים אך ניתן לזהות בהם את שרידי הציורים שאיתרו אותם. אחר הצהריים אנחנו מגיעים ל"צימר" שלנו אצל דומיניק וג'יל בסמוך לעיירה לה תור. אנחנו נמצאים בחבל ארץ שנקרא הלוברון והווקלוז. כשאנחנו נכנסים לשביל המוביל לבית, נשמתנו נעתקת....הבית, בית אבן, נמצא בתוך אחו, מטופח בסגנון כפרי נונשלנטי - נראה בדיוק כמו שמדמיינים בית חווה פרובנסאלי. בעלי הבית גרים בחלק של הבית שהיה פעם רפת... המקום שוכן בתוך שדות, יש בריכה קטנה (החלטנו לותר על החוויה מחמת הקור) מחלון החדר רואים את עץ הערמונים בשיא תפארתו....דומיניק מספרת שהם קנו את הבית לפני כשנתיים ורק לפני שנה הם סיימו את השיפוץ וההסבה של חלקים ממנו לחדרי אירוח....שניהם ממוצא בלגי, והיה להם במשך שנים בית מלון בצפון צרפת. בעקבות אירוע לב של ג'יל הם החליטו להאט את הקצב ועברו לחווה הזאת...דומיניק עורכת לנו סיור בבית ובסביבתו ואנו פוגשים את אימא שלה, אישה מאירת פנים שלמרות גילה (שמונים פלוס להערכתי...) מסתובבת עם את חפירה המעיד על תרומתה האיתנה לתחזוקה של המקום... אנחנו סועדים בערב במסעדה בעיירה איל סור לה סורג, אשר זורם בה הנהר סורג מתפעלים מגלגל עץ גדול שנטוע בנהר - שריד לתקופה שבה ייצרו כך אנרגיה... דומיניק מספרת לנו כי העיירה הזו ידועה בחנויות העתיקות שיש בה. בימי א' מתקיים בה שוק עתיקות ענק שמפורסם בכל אירופה. פספסנו... המסעדה הומלצה על ידי המארחים שלנו, וכאן המקום לציין שהצרפתים לוקחים מאד ברצינות את נושא האוכל...גם בבחירת המסעדות והקפדה יתרה על השעות בהן מוגשת ארוחת צהריים או ערב.... היום השלישי – אנחנו קמים לארוחת בוקר מושלמת... דומיניק טורחת להגיש לנו ממיטב התוצרת המקומית...גבינות, מאפים , נקניקים פירות ומה לא...הכלים , הם כלי קרמיקה עבודת יד של קדרית שכנה שפרשה בינתיים לגמלאות..... השמש זורחת היום , המיסטראל שכך ,ואנו שמים פעמינו לכפרים הסמוכים. מתחילים בגורדס, כפר תלוי, אחד משיאי הביקור. אנחנו מכוונים להגיע ביום השוק (יום שלישי ) ואכן השוק המקסים הזה גוזל מאתנו חצי יום. עמוס מתמוגג משלל התבלינים, הגבינות המאפים , הממרחים והנקניקים ואני כמובן משלל הצעיפים בהדפסים מדהימים וחולצות של מעצבת מקומית... איזה כיף! אני כמעט מתפתה לקנות בד אפריקאי "עתיק" אבל נראה לי פתאום מטופש לרכוש במקום הזה מכל המקומות , בדים אפריקאים...מסתפקים בממרח ערמונים ושקדים... הטירה שנמצאת בעיבורו של הכפר, משמשת מוזיאון אמנות במיוחד לעבודות של ויקטור וסרלי, מחלוצי האמנות , קינטית אופטית. העבודות גדולות חלקן על בד. במקום מוצגת תערוכה של אמן בשם גאספר , אמן צרפתי שצייר ואייר בסגנון נאיבי, צבעוני מאד. לקינוח מוצגת תערוכה של צלם שהחל לעסוק בצילום בגיל מאוחר יחסית וכל העבודות שלו הן קולאז'ים מלאי הומור – תענוג. ממשיכים לכפר רוסיליון. כפר שבנוי בינות לסלעים אדמדמים , והפיגמנט האדום כתום שולט גם בטיח של בתיו. אנחנו לוקחים מסלול הליכה קצר בינות לסלעים האדומים. גם הכנסייה המקומית מרשימה... ממשיכים לכפר אופד הישנה....בניגוד לכפרים האחרים, מדובר בכפר מתפורר , שאינו משוחזר ותיירים מעטים. טיפסנו עד לכנסייה העתיקה והמתקלפת ולחורבות של הטירה . הנוף מלמעלה מקסים, כאילו הזמן עמד בו מלכת.... אנחנו חוזרים בערב לחווה של דומיניק. היא מזמינה לנו מקום במסעדת כמעט כוכב במישלן –לה מיזון דה סלו איך לתאר? אכן חוויה קולינרית ועיצובית כאחד....ואפילו לא יקרה במיוחד. ב34 אירו לאדם, קיבלנו ארוחה של 3 מנות גורמה. אני לא יכולה להפסיק להתפעל מהעיצוב של הקינוחים. היום הרביעי ( אנחנו נפרדים מדומיניק המארחת המדהימה שלנו, ומהבית שהיינו מוכנים להישאר בו עוד ועוד... נוסעים לכיוון הקניון שבו עובר נהר הוורדון . היעד הוא העיירה מוסטייה סנט מארי, שם הזמנו בעזרת דומיניק לילה במלון קטן. בדרך עוצרים בעיירה חביבה בשם מנוסק. אין באמת מה לראות בה, הפוגה קצרה לקפה וממשיכים בדרך רצופה שדות לבנדר- אלא שאלו עדיין לא פורחים כך שלא רואים מרבדים סגולים כמו שהיינו רוצים. דוכני הפירות בצדי הדרכים סגורים, ורק ארגזים ריקים ושלטים , מלמדים שכנראה בקיץ הייתה כאן פעילות סחר ענפה......אנחנו מתנחמים בשדות הירוקים וביערות לצדי הדרכים...ושומעים באודיו את הספר "שנה בפרובנס" של פיטר מייל, שבדיוק מתאר את כפרי עמק הלוברון שבו אנחנו עוברים.... אני מתפעלת מכך שעד עכשיו בכל הנסיעות שלנו , כמעט ולא נתקלנו באזורי תעשייה ומסחר, וגם לא בקניונים, או ברשתות מזון מהיר . אלו מן הסתם קיימים אבל הם לא בולטים בשטח....לעומת זאת ניכר שהחקלאות המקומית פעילה. מוסטייה סנט מארירי היא עיירה שבנויה אף היא על מצוק. מאד יפה. המלון חדרים שלנו ממוקם מעבר לכביש העולה אל העיירה עצמה....אנחנו מחליטים לעלות רגלית אל העיירה ולסייר בה כל עוד לא מחשיך. החלטה שמתבררת כנכונה בהחלט. העיירה בנויה על סלעי כורכר ובתוכה זורמים מים במפלים קטנים, גיחה אל מחוץ לתחום העיירה, מובילה אותנו לגשר עתיק ויפה.. הדרך אל הכנסייה העתיקה שבראש המצוק מאד תלולה. אנחנו סופרים כ400 מדרגות....בצד המדרגות, עבודות קרמיקה עם ציורים הממחישים את הויה דולורוזה (דרך הייסורים) שעבר ישו בדרך לצליבה. מדובר בכפר עם מסורת של אמנות קרמיקה/ חרסינה, המחירים לא זולים – אני לא עומדת בפיתוי ורוכשת כוסות קטנות מצוירות. אנחנו מתיישבים במסעדה במרכז הכפר שנראית חביבה, והומלצה על ידי בעלת המלון. חלק מהמסעדות סגורות כי עונת התיירות הסתיימה...השעה קצת אחרי שש, וארוחת ערב תוגש רק בשבע וחצי. בחוץ כבר החשיך אז אנחנו מתיישבים במרפסת ועמוס מתנסה במשקה "פסטיס" , הפעמון של הכנסייה מדנדן , השעה שבע עוד חצי שעה להשביע את הבטן המקרקרת....גם כאן מוצעת ארוחה של 3 מנות במחיר אחיד, אבל האיכות לא משתווה לזו שחווינו ערב קודם. היום החמישי: אנחנו נוסעים דרך קניון הוורדון, הדרך מאד צרה ומפותלת, עולה ויורדת, די פעם אני מגניבה מבט לצדדים, והנופים הם עוצרי נשימה. אנחנו נמצאים בארץ הוורדון, האלפים של פרובאנס. בשלב מסוים אנחנו עוצרים כדי להביט מצד אחד באגם המלאכותי סנט קרואה ומצד שני בנהר שעובר בנקיק צר ועמוק ונשפך אליו.... אנחנו עוצרים בעיירה קסטלאן. אחרי הפסקת קפה, אנחנו משוטטים קצת בעיירה ומטפסים על גבעה שפעם שכנה בה כנסייה. הטיפוס שווה , הנוף משם מדהים. רואים את גגות הבתים ואת הצוק האדיר שעליו ניצבת כנסייה בשם "גבירתנו שעל הסלע" . (כך לפי הספר...לא ברור איך מגיעים לראש הצוק....) אנחנו ממשיכים לנסוע לכיוון דרום, בכביש 85 n הלוא הוא דרך נפוליאון.... לכיוון העיירה וואלוריס... הצימר שלנו שוכן בעיירה הזו, שנמצאת בין קאן לאנטיב. לפי הספר, מדובר בעיירה בעלת מסורת עתיקה של קדרות, החל מהמאה ה-16. לא ראינו זכר לאותה מסורת עתיקה, וגם לא לעובדה שפיקאסו עבד כאן תקופה עם קדרי העיר. סתם עיירה, שממוקמת בנוחות בריביירה הצרפתית. הצימר שלנו ממוקם בשכונת וילות יוקרתית, עם נוף למפרץ . אנחנו מגיעים קצת מוקדם והמארחים שלנו בסיאסטה ולכן אנחנו מחליטים לבקר בגראס עיר הבשמים. הנסיעה לשם אורכת כחצי שעה, והעיר עצמה מתגלה כאכזבה. העיר העתיקה מוזנחת, ומזכירה יותר סמטאות במראקש או פז, גם בשל הרכב האוכלוסייה השלטת ..מאחר והמסעדות לא מגישות יותר אוכל בשעה זו של אחר צהריים, אנחנו מתפתים לקנות מעין פשטידה תוניסאית, באיזה דוכן ... חוזרים לוואלוריס, בעלת הבית מוריאל מובילה אותנו לחדר אירוח מרווח מפנק במיוחד עם יציאה לגינה יפהפיה. אנחנו עייפים מהנסיעות הארוכות שעברו עלינו היום...קופצים לארוחת ערב בעיירה צמודה על הים, עם מעגן יאכטות , די סתמי...אבל נחמד. היום השישי: אחרי ארוחת בוקר על המרפסת של מוריאל, ארוחה מדהימה במיוחד, שכוללת מיני מאפים, פירות יוגורט, גבינות ומה לא...אנחנו נוסעים לניס. הנסיעה לאורך טיילת האנגלים בניס, מכניסה אותנו לאווירת הנהנתנות של הריביירה הצרפתית. לא עוד כפרים קטנים ימי-ביניימיים, השמש זורחת, ולמרות שמדובר בעונת הסתיו, יש די הרבה מתרחצים על החוף. אנחנו חונים בחניון עירוני, נוח , מודרני, ממש סמוך לכניסה לעיר העתיקה . השיטוט בעיר מביא אותנו לכיכר מסיינה המרשימה , עם מזרקות ופסלי ענק....(אמרנו דולפינים? ) >שוק הפרחים של ניס מסתבר כחוויה נעימה, וכולל גם פירות, מאפים תבלינים וסבונים כמובן . אבל גולת הכותרת היא הטיפוס אל גבעה שמכונה גבעת המצודה. המצודה כבר לא קיימת מאות שנים ובמקומה יש גן יפה, עם נקודות תצפית נהדרות על העיר ניס ועל רצועת החוף. במהלך הטיפוס, אני מבחינה בבית קברות , עם כיתוב עברי. מסתבר שהגענו לבית הקברות היהודי של העיר. חלק מהקברים הם מהמאה ה- 19 וחלקם מלמדים על כך שבית הקברות עודנו פעיל. אנחנו מתפעלים מהקברים המפוארים, חלקם בסגנון מקדש יווני... יש משהו מאד מרגש בכך שיהודי העיר זכו להיקבר במקום כל כך מרכזי ויפה משום מה לא מצאתי בשום מדריך התייחסות לבית הקברות שמלמד כנראה על המקום המרכזי שהיה ליהודים בחיי העיר . בבית הקברות היהודי בניס הירידה מהגבעה, מחזירה אותנו אל סמטאות העיר העתיקה. מחפשים מקום לאכול... משלמים על סלט ניסואז כמו על חצי ארוחת גורמה.... ממשיכים אל המוזיאון לאמנות מודרנית שם מציגים תערוכה של איב קליין , ושל ניקי דה סנט פאל ( כן זו שתכננה את המפלצת מקריית יובל שילדיי נהגו לפקוד אותה ולהתגלש דרך אחת מלשונותיה ) .העבודות שלה, לא כולן מפלצות חביבות. חלקן דמויות אנושיות בתהליך ריקבון שחושף את המארג שממנו הן עשויות, חלקי צעצועים, סיבים , חפצים, הכל טבול בסיד וזפת.....ומעורר תחושת אי נוחות . הביקור שלנו בניס מסתיים בהצצה לכנסייה סן רפרט שבכיכר רוזטי. כנסייה שנבנתה ב1650 . בערב, המארחים שלנו שולחים אותנו לאכול במסעדה מומלצת במיוחד בכפר מוז'ן , מרחק של כ20 דקות מוואלוריס. משום מה לא היה ברשימת הביקור שלנו . אנחנו מגיעים אמנם בחשיכה אך ניתן לראות בבירור שמדובר בכפר מתויר, בעל אזור עתיק משוחזר. אנחנו מצטערים על כך שבזבזנו את זמננו בגראס במקום לבוא לכאן. במיוחד כשמסתבר לי שבכפר שוכן בו מוזיאון הצילום המפורסם ביותר בדרום צרפת. כמו כן אני קוראת עכשיו בבית שהכפר היה מוקד משיכה לאמנים רבים שאף התגוררו בו כמו פיקאסו ודורה, כך גם מאן ריי. המסעדה המומלצת אכן שווה ביותר, המנות מוקפדות ושוב אנחנו מתפעלים מהאפשרות לאכול ב34 אירו ארוחה מוקפדת ומעולה שאינה מביישת אף מסעדה בעלת כוכב משלן. המבנה של המסעדה גם הוא מרשים, בשתי הקומות של המסעדה מוצגים על הקירות תצלומים של סלבריטאים שעברו בה במהלך השנים. האוכל כמו גם השירות לעילא ולעילא. דרך נהדרת לסיים את הביקור שלנו בפרובנס. בדרך חזרה, אנחנו קצת מתברברים. הוייז מתעקש לקחת אותי בקיצורי דרך שמחייבים עליה בכביש צר ותלול (90 מעלות ) בתוך איזה כפר. אני מחליטה לחנך את הוייז - מה שעולה לנו בזמן כמובן. זהו, למחרת אחרי ארוחת בוקר מפנקת אנחנו שמים פעמינו אל שדה התעופה. החזרת הרכב עוברת ללא תקלות....הביקור הזה בהחלט עושה טעם של עוד....